גז"ד בעניין מאסר עולם לרוצח אשתו

1.         ביום 15.7.07 הרשענו את הנאשם ברציחתה של אשתו, סנז'אנה (דנה) טומבק (להלן: המנוחה), לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין).

2.         במסגרת הטענות לעונש, טען ב"כ הנאשם כי עניינו של הנאשם מתאים להטלת "עונש מופחת" על פי שתי חלופות שבסעיף 300א לחוק העונשין. על פי הטענה, מתקיימות בנאשם הנסיבות האמורות בסעיף 300א(א) לחוק העונשין, היינו, כי הנאשם היה במצב שבו, " בשל הפרעה נפשית חמורה... הוגבלה יכולתו של הנאשם במידה ניכרת, אך לא עד כדי חוסר יכולת של ממש כאמור בסעיף 34ח -  (1) להבין את אשר הוא עושה או את הפסול שבמעשהו; או (2) להימנע מעשיית המעשה". עוד נטען, כי הנאשם מקיים אף את האמור בסעיף 300א(ג), היינו, כי הנאשם רצח את המנוחה כאשר " היה נתון במצב של מצוקה נפשית קשה, עקב התעללות חמורה ומתמשכת בו או בבן משפחתו, בידי מי שהנאשם גרם למותו".

ב"כ המאשימה טען, כי יש לגזור על הנאשם את העונש הקבוע בצידה של העבירה בה הורשע - מאסר עולם.

3.         לאחר שנתנו דעתנו לטענותיהם של ב"כ בעלי הדין, אנו סבורים כי יש לדחות בשתי ידיים את טענות הסניגור באשר לענישה מופחתת. להלן נבאר עמדתנו.

4.         על פי הוראות סעיף 300א(א) לחוק העונשין, הסמכות להקל בעונשו של נאשם שהורשע ברצח מותנית בקיומם של שני תנאים מצטברים: הראשון מתמקד במקורו של הפגם הנפשי, ונדרש שמקור הפגם יהיה " הפרעה נפשית חמורה" (או " ליקוי בכושרו השכלי") של הנאשם; והשני מתמקד בביטויי ההפרעה הנפשית או הליקוי השכלי על הלך נפשו של הנאשם. היינו, על ההפרעה הנפשית להתבטא בהגבלת יכולתו של הנאשם להבין את אשר הוא עושה (מבחינה פיזית) או את הפסול שבמעשהו (מבחינה מוסרית), או שעליה להתבטא במישור הרצוני, היינו בהגבלת יכולתו הנפשית של הנאשם לבחור בהתנהגות אחרת. על הפגיעה בהלך הנפש להיות " במידה ניכרת". אשר לכך נקבע, כי סעיף 300א בא לאפשר לבית המשפט לחרוג מעונש החובה "במקרים יוצאי-דופן, שבהם תחושת הצדק מחייבת שלא לגזור מאסר עולם על הרוצח, אף שהוא רוצח, אם בשל מצבו הנפשי ואם בשל הנסיבות המנויות בסעיפים קטנים (ב) ו-(ג) של סעיף 300א. מכאן יש ללמוד, כי ל'סעד מן הצדק' ראוי רוצח רק כאשר מידת הפגיעה הנפשית שבה הוא לוקה, עקב מצבו הרפואי-הפסיכיאטרי (הפרעה נפשית חמורה או ליקוי בכושרו השכלי), חסרה אך במעט מזו של בעל 'חסר יכולת של ממש'" (ע"פ 3243/95 צאלח נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(1) 769, בפסקה 19, מפי כב' השופט גולדברג).

ענייננו רחוק ממצב הדברים המתואר בסעיף 300א(א) לחוק העונשין כרחוק מזרח ממערב. כפי שפורט בהרחבה בהכרעת הדין, הנאשם העלה בבית המשפט לראשונה גרסה בדבר קיומו של "ניתוק" בין מצבו התודעתי בשעת הרצח לבין מעשיו ו"התעוררותו" לאחר זמן מה. גרסה זו הולידה את הגשתה של חוות דעת פסיכיאטרית מטעם הנאשם (חוות דעתו של ד"ר שלום ליטמן), לפיה סובל הנאשם מ"הפרעת אישיות גבולית", שכן אנשים הסובלים מהפרעת אישיות מסוג זה נוטים להיכנס למצבי "ניתוק" חלקי וזמני. מנגד, הוגשה חוות דעתם של ד"ר אליש יעקב וליזה צבי, מטעם המאשימה, אשר נערכה לאחר שהנאשם אושפז לצורך הסתכלות במחלקה הפסיכיאטרית הפתוחה במרכז לבריאות הנפש, באר יעקב. בחוות דעת זו נאמר, כי בבדיקות שנערכו לנאשם לא עלה אפילו " רמז" להפרעה דיסוציאטיבית בעת עשיית המעשה. נהפוך הוא. הנאשם שיחזר את כל מעשיו, לאורך ציר הזמן, וזכר היטב את כל פרטי האירוע.

בהכרעת הדין קבענו, כי גרסתו של הנאשם בדבר ניתוק והתעוררות, כביכול, היא שקרית ובלתי אמינה. גרסה זו באה לעולם כדי לנסות ולחלץ את הנאשם מנשיאה באחריות למעשיו וכדי לשחרר אותו מן הצורך להתייחס למעשה הרצח (בעמ'
527). בכך נשמט היסוד העובדתי שבבסיס חוות הדעת שערך ד"ר ליטמן. עוד ציינו, כי לא נדרשנו לנושא איבחונו של הנאשם כמי שסובל מהפרעת אישיות גבולית, שכן " נראה, כי אבחנה זו נועדה לשמש מסד לטענה בדבר קיומו של מצב דיסוציאטיבי בזמן ההמתה...". עם זאת הערנו גם, כי הנאשם אינו מקיים את מרבית הקריטריונים לאבחנתה של הפרעה זו (בעמ' 528). במילים אחרות, מצבו הנפשי של הנאשם בשעת מעשה נבחן בשים לב לטענה בדבר ביצוע הרצח במצב של דיסוציאציה. מעבר לכך לא הועלתה על ידי הנאשם כל טענה בדבר פגם ביכולתו להבין את מעשיו ואת משמעותם, או בדבר אי יכולתו להימנע מן המעשים. משנדחתה הטענה בדבר "ניתוק" כטענה שקרית, לא היה צורך עוד להמשיך ולהידרש לנושא. נראה, כי בכך נסתם הגולל גם על טענות הנאשם בדבר ענישה מופחתת. בשעת מעשה לא סבל הנאשם מכל הפרעה נפשית רלבנטית שהיא, ובוודאי לא הפרעה חמורה, אשר מנעה ממנו " במידה ניכרת" מלגבש את יסודותיה של הכוונה תחילה.

5.         על פי הוראות סעיף 300א(ג) לחוק העונשין, נדרש הטוען להוכיח, כי היה במצב של " מצוקה נפשית קשה, עקב התעללות חמורה ומתמשכת". מהי אותה מצוקה נפשית קשה הנגרמת כתוצאה מהתעללות חמורה ומתמשכת, אשר מצדיקה הקלה בעונש? בהקשר זה נקבע, כי " ...לא כל מצוקה נפשית שאליה נקלע מבצע רצח נכנסת לגדר החריג שנקבע בסעיף 300א(ג). כך גם לא כל התנהגות פוגענית מצד הקורבן כלפי מי שגרם למותו עולה כדי 'התעללות חמורה ומתמשכת'. בית המשפט המחוזי קבע בגזר-דינו, כי לא הוכח כי המערער היה במצב נפשי קשה. עיגון למסקנה זו מצוי בחוות-דעת הפסיכיאטר המחוזי אשר בדק את המערער. גם מעדות המערער עצמו לא ניתן להסיק כי הוא היה נתון במצוקה נפשית קשה, כמשמעה בסעיף 300א(ג). בצדק, לדעתי, קבע בית המשפט המחוזי כי אף בעלבונות הרבים שספג המערער מאת המנוחה לא ניתן לראות משום התעללות חמורה. בית המשפט הבהיר בפסק-דינו כי הצטיירה 'מערכת יחסים סבוכה בין בני הזוג שכשלה והפכה לסבל ארוך ומתמשך לכל אחד מבני הזוג ולילדיהם'. אך בצדק קבע, כי על אף היותה של מערכת היחסים קשה ואלימה, הן פיזית והן מילולית, אין ספק כי יחסה של המנוחה כלפי המערער אינו עולה כדי 'התעללות חמורה ומתמשכת'. הכרה בכך, שהתנהגות מעין זו שלה טען המערער, מהווה התעללות שבכוחה להצדיק הטלת עונש מופחת, תהווה הרחבה בלתי ראויה של החריג הקבוע בסעיף 300א(ג) לחוק העונשין, אשר יש ליישמו בזהירות מרובה ובמקרים מיוחדים ונדירים בלבד (ראו דברי השופט קדמי בע"פ 4419/95 חדד נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 752, 767)" (ע"פ 1191/02 פלוני נ' מדינת ישראל, מיום 30.3.03, מפי כב' השופט מצא). דברים אלה יפים גם לעובדות שהוכחו בענייננו.

הנאשם העיד בארכנות ובפירוט, במשטרה ובבית המשפט, אודות חיי הנישואין עם המנוחה. הוא מנה אירועים רבים על פני השנים שבהם נקטה המנוחה כלפיו באלימות, מילולית ואף פיסית. כמו כן, בתקופה שקדמה לרצח היה למנוחה קשר רומנטי מחוץ לנישואין, והיא לא טרחה להסתירו. ואולם, הנאשם אמר גם, כי התמודד עם מצב הדברים בו היה נתון, ולא נכנע. הוא אסף ראיות נגד המנוחה והכין עצמו למאבק משפטי עימה. כפי שנאמר בהכרעת הדין, " הנאשם עשה כן ביסודיות, כדרכו, הקליט את המנוחה ואת הילדים, ולא התכוון לוותר בשום שלב. נראה, כי הנאשם היה נחוש בדעתו להביס את המנוחה ותיעל את רגשות הכעס שבוודאי גאו בו לאפיקים מעשיים, בדרך של הכנה והיערכות למערכה" (בעמ' 536). היינו, הנאשם לא הניח יסוד לטענה, כי היה במצוקה נפשית קשה, המצדיקה הקלה בעונש. זאת, לא בתקופה שקדמה לרצח ולא בליל הרצח. נהפוך הוא. באותו ערב הכין הנאשם למנוחה "הפתעה" וחשף בפניה מקצת מן הראיות שאסף לחובתה. הוא חש שבטחונה העצמי נפגע, ושאכן הצליח להפתיע אותה. בהקשר זה קבענו בהכרעת הדין, כי " לפיכך, גם אם נמצא הנאשם בנחיתות ביחס למנוחה בתקופה שקדמה למעשה ההמתה, מבחינת הפגיעות שספג, הרי שבאותו ערב שיקם את כבודו במידת מה וחש כי עלה בידו להשיב מלחמה שערה. במצב דברים זה, כלל לא ניתן לראות בצרחותיה של המנוחה כלפי הנאשם משום התגרות הגורמת לאובדן עשתונות, במובן האובייקטיבי, ואף הנאשם לא ראה זאת כך, במובן הסובייקטיבי" (שם). סיכומה של נקודה זו. אין בחומר הראיות כל בסיס לטענה כי הנאשם היה " במצוקה נפשית קשה" בעת ביצוע הרצח, כמובנו של צירוף זה בסעיף 300א(ג) לחוק העונשין.

כמו כן, איננו סבורים כי יחסה של המנוחה כלפי הנאשם היווה " התעללות חמורה ומתמשכת". אשר לכך נעיר, כי התמונה שצוירה בבית המשפט היתה בלתי מאוזנת בעליל. הנאשם השחיר את פניה של המנוחה בדברים קשים, אך המנוחה, שנרצחה, לא יכולה היתה להשמיע את דבריה ולהביא את זווית הראיה שלה בפני בית המשפט. איש לא היה למנוחה לפה, זולת חברתם של בני הזוג, אלינה צנעני, אשר היתה עדה למערכת יחסים מעורערת הדדית בין בני הזוג. אלינה צנעני העידה גם על כך, ששמעה מן המנוחה שהנאשם נהג בה באלימות בעת שגרו בכפר אלדד. עוד נזכיר, כי בשנת 2000 התלוננה המנוחה נגד הנאשם על מעשי אלימות, והוא השתתף בסדנה במרכז למניעת אלימות. הנאשם אף הודה, כי גם הוא קיים בעבר קשר רומנטי מחוץ לנישואין. כפי שנאמר בהכרעת הדין, בתקופה שקדמה לרצח חלה הסלמה ביחסיהם המעורערים של בני הזוג. השניים החליטו להתגרש, אך לא הגיעו להסכמה באשר לתנאים. אלינה צנעני העידה, כי חשה בסכנה מתקרבת: "הסכנה היתה לא רק מהצד שלו אלא גם מהצד שלה שיהיה איזה פיצוץ. איך הוא מתפוצץ לא ידעתי. היתה לי הרגשה שהוא יעשה לה משהו או היא תעשה לו משהו" (בעמ' 51, שורות 24-26). אנו סבורים, כי גם אם בתקופה שקדמה לרצח היתה התנהגותה של המנוחה חריגה, מבחינת הקשר הרומנטי מחוץ לנישואין וההתגרות בנאשם בנושא זה, אין בכך משום " התעללות חמורה ומתמשכת". כמו כן, וזה העיקר, גם הנאשם לא סבר כך. הוא נפגע מהתנהגותה של המנוחה, אך נערך להשיב לה מלחמה שערה. הנאשם החליט להתגרש, פנה לעורך דין, והיה עסוק בבניית "תיק" נגד המנוחה. בערב הרצח אף חש, כי עלה בידו "להפתיע" את המנוחה באמצעות הראיות שאסף. מצב הדברים שבפנינו כלל אינו דומה לזה המוסדר בהוראות סעיף 300א(ג) לחוק העונשין. לפיכך, דין טענתו של הנאשם לענישה מופחתת, גם בהיבט זה, להידחות.

6.         אנו דוחים, אפוא, את טענותיו של הנאשם לענישה מופחתת וגוזרים עליו מאסר עולם.

זכות ערעור לבית המשפט העליון תוך 45 יום מהיום.

ניתן היום, י' בכסלו תשס"ח (20 בנובמבר 2007) במעמד ב"כ המאשימה, הנאשם וסניגורו.